אי זכאות לפטור מארנונה ע"פ סעיף 330 לפקודת העיריות

רקע

בין עיריית תל אביב יפו (להלן: "העירייה") והמערערת התנהלו הליכים משפטיים בקשר עם חיוב המערערת בתשלומי ארנונה ומים ואגרות שונות בגין יחידות במבנה שברח' בלפור 4 בתל אביב שלמערערת זכויות בו (להלן: "הבנין"). ביום 6.5.01 הגיעו הצדדים להסכם שקיבל תוקף של פסק דין לפיו הוסדר החוב הכספי של המערערת עד לאותו מועד. באתו הסכם נקבע, כי בבדיקה של פקח מטעם העירייה נמצא שחמש יחידות בבנין אינן ראויות לשימוש (להלן: "היחידות שאינן ראויות לשימוש"). בהתאם, נקבע: "ממצאים אלה יהוו בסיס לחיובים בגין ארנונה ומים מיום 1.1.2001 כל עוד לא ישתנה מצבו של הנכס" (להלן: "הסכם הפטור").

עד למחצית השניה של שנת 2004 פטרה העירייה את המערערת מתשלומי ארנונה בעד היחידות שאינן ראויות לשימוש. ואולם החל מהמחצית השניה של שנת 2004 החלה העירייה לחייב את המבקשת בגין ארנונה בעד היחידות שאינן ראויות לשימוש. המערערת הגישה השיגה על קביעת מנהל הארנונה לחייב אותה באגרת ארנונה בגין היחידות שאינן ראויות לשימוש.

בסמוך הגישה המערערת השגה על חיובי ארנונה בגין שתי יחידות נוספות בבנין (להלן: "יחידות 9 ו - 10")  בטענה שנדובר בנכסים שאינם ראויים לשימוש והמערערת זכאית לפטור מארנונה בגינם מכוח סעיף 330 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות").

משנדחו השגותיה על ידי מנהל הארנונה ערערה המערערת על החלטת מנהל הארנונה בפני ועדת ערר לענייני ארנונה כללית שליד העירייה (להלן: "ועדת הערר") שדחתה את הערר בהחלטתה מיום 1.1.06 (נספח א).

טענות המערערת

א.      א.      הסכם הפטור שקיבל תוקף של פסק דין מחייב את העירייה ועל כן היה עליה להמשיך במתן הפטור ליחידות שאינן ראויות לשימוש כל עוד לא השתנה מצבן הפיזי של יחידות אלה. ועדת הערר טעתה, כאשר קבעה כי הפטור מארנונה שלפי סעיף 330 לפקודת העיריות, הוא זמני. ובהתאם, טעתה כאשר התערבה בתוכנו של הסכם הפטור והגבילה את תחולתו עד סוף 2004.

ב.      ב.      יחידות 9 ו - 10, אינן ראויות לשימוש ועל כן היה על מנהל הארנונה לפטור אותן מארנונה בהתאם להוראות סעיף 330 לפקודת העיריות. ועדת הערר טעתה כאשר קבעה שהמערערת לא הוכיחה שיחידות 9 ו - 10 אינן ראויות לשימוש.

טענות העירייה

א.      א.      מנהל הארנונה זיכה את המערערת בפטור לתקופה שבין 2001 ועד המחצית השניה של שנת 2004, תקופה סבירה שתאמה את המצב המשפטי נכון למועד כריתת הסכם הפטור. בתקופה שלאחר מכן הכירה הפסיקה בכך שלא ניתן להשאיר נכסים עזובים ושוממים המהווים סכנה ומקום מסתור לעבריינים ברחבי העיר, ובהתאם נקבע שמטרתו של פטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש נועד ליתן לבעל הנכס מרווח נשימה לתקופה מוגבלת להשמשת הנכס. בהתאם לפסיקה חדשה זו ומשלא פעלה המערערת להשמיש את היחידות שאינן ראויות לשימוש, מצא מנהל הארנונה לנכון לבטל את הפטור מארנונה ליחידות אלה.

ב.      ב.      המערערת לא הציגה לועדת הערר כל חוות דעת ביחס למצבו של הנכס ואין בכך שהעירייה הסכימה שהנכס מוזנח, כדי ללמד שהנכס עומד בקרקטריונים לפטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש ובפרט כאשר המערערת אינה מציינת מתי בכוונתה לשנות את מצבו של הנכס.

דיון

האם קיים פסק דין בנושא המחלוקת

כאמור המערערת טוענת כי פסק הדין בת.א 23870/00 של בית משפט השלום, אשר אישר את הסכם הפשרה, שולל את זכות המשיבה לביטול ארנונה על הדירות נושא הערעור.

הקטע הרלבנטי בהסכם הפשרה הוא סעיף 6 ב בו נאמר: "ביחס ליחידות הפורטות להלן הצדדים יגיעו ביניהם להסדר שתוקפו מ-1.1.01 בדבר תשלומי ארנונה ומים כדלקמן....".

בהמשך נמנים 6 שטחים בבניין.

בהסכם לא נאמר שהצדדים "הגיעו" להסכם אלא "יגיעו", ובית המשפט לא התבקש, וממילא לא אישר הסדר כלשהו בכל הנוגע לחיובי ארנונה בגין השטחים שבמחלוקת לתקופה שלאחר 1.1.01.

נמצא שככל שנערך בין הצדדים הסכם לגבי חיוב ארנונה בשטחים שבמחלוקת לגבי התקופה שב-1.1.01, בית המשפט לא התבקש ולא אישר את ההסדר.

מכאן, שטענת המערערת כי בהטלת חיובי הארנונה שבמחלוקת פעלה העירייה בניגוד לפסק הדין, אינה יכולה להתקבל.